הפרעות בליעה הינן נפוצות לאחר שבץ מוחי, פגיעת ראש, וניתוחים באיזור הצוואר, הלב והחזה. כמו כן, הן קיימות במחלות נוירולוגיות כמו מחלת פרקינסון, ALS וטרשת נפוצה. ההשלכות שלהן משמעותיות מבחינה רפואית, תיפקודית ורגשית.
הפרעות בליעה (באנגלית: דיספגיה dysphagia) יכולות להופיע מלידה ועד זקנה. הן נגרמות ממגוון רחב של מצבים רפואיים. המאמר הבא יתמקד בעיקר בקשיי בליעה אצל מבוגרים.
באופן כללי, מוערך כי מעל גיל 50 שכיחות קשיי הבליעה היא 16-22% (Kuhlemeier, 1994). בישראל, השכיחות של סימנים לקשיי בליעה בקרב מבוגרים בריאים בני 65 ומעלה החיים בקהילה היא כ-18% (Sella-Weiss, 2021)
מדוע הפרעות בליעה שכיחות באוכלוסיה המבוגרת? ישנן כמה סיבות לכך. ראשית, השכיחות של מחלות נוירולוגיות כמו שבץ ופרקינסון, אשר מאופיינות בקשיי בליעה, עולה ככל שאנחנו מזדקנים. שנית, גם אצל אנשים זקנים ללא מחלות רקע, יכולים להופיע שינויים ביכולות הבליעה, כחלק מתהליכי הזדקנות טבעיים. עם הזקנה חלים שינויים המשפיעים על הגוף כולו, כולל מנגנון הבליעה. שינויים אלו לא הופכים את האדם המבוגר לדיספגי, אך מעלים את הסבירות לדיספגיה בעקבות אירועים טראומטיים או מחלות אקוטיות. למשל, אדם מבוגר יכול להתאשפז בבית חולים בגלל אירוע של שבר במפרק ירך, ובמהלך האשפוז לפתח הפרעת בליעה.
הגורם הנפוץ ביותר שגורם להפרעות בליעה הינו שבץ מוחי. כ-70% מהאנשים שעברו שבץ מוחי יהיו עם קשיי בבליעה (Marik & Kaplan, 2003). רובם יחלימו מקשיי הבליעה תוך כחודש עד שלושה חודשים לאחר השבץ (Finestone et al., 2002), אך ישנם אנשים שימשיכו להראות קשיי בליעה גם זמן רב לאחר השבץ (Mann et al., 1999).
מחלות נוירולוגיות אחרות כמו מחלת פרקינסון גם כן מתאפיינות בשכיחות גבוהה של קשיי בליעה. כ- 80% מהאנשים עם פרקינסון יהיו עם קשיי בליעה (Nagaya et al., 1998).
בקרב אנשים עם פגיעת ראש (למשל, אחרי תאונת דרכים או תאונת עבודה). שכיחות קשיי בליעה נעה בין 25% (1983 Winstein) ל-61% (Mackay et al., 1999). ההבדלים תלויים באיזור שנפגע, בחומרת הפגיעה ובגורמים נוספים.
כ-80% מהאנשים עם אלצהיימר יהיו עם קשיי בליעה (Horner et al., 1994). אנשים עם אלצהיימר וקשיי בליעה יראו איטיות מרובה בזמן הארוחה. רבים מהם יחזיקו את המזון בפה במשך זמן רב ולא יבלעו אותו.
גם אנשים שעברו ניתוחים באיזור הראש, הצוואר (למשל, ניתוח של בלוטת התריס, ניתוח שמערב את חוליות הצוואר), או החזה (למשל, ניתוח לב פתוח, ניתוח מעקפים, ניתוח של הקרוטיד) יכולים לסבול מקשיי בליעה לאחר הניתוח. מדוע? ישנן סיבות אפשריות רבות כמו נפיחות שגורמת ללחץ או פגיעה בעצבים שמשתתפים בתהליך הבליעה, בצקת שמשיפעה על חלל הלוע ועוד. חלק מהקשיים יחלפו זמן קצר לאחר הניתוח וחלק ישארו למשך זמן ארוך יותר.
קשיי בליעה יכולים להופיע גם בקרב אנשים עם סרטן באיזור הפה, הלוע, הגרון או הוושט. קשיי הבליעה יכולים להגרם כתוצאה מנוכחות הגידול עצמו, אך לרב הם יגרמו כתוצאה מהטיפול בסרטן, שיכול לכלול כריתה של הגידול, טיפולי כימוטרפיה ו/או הקרנות. הטיפולים הללו יכולים להשפיע על המבנה והתפקוד של מערכת הבליעה ולגרום לקשיים בבליעה.
בקרב אנשים עם טרשת נפוצה השכיחות של הפרעות בליעה הינה כ- 35% (Calcaqno et al., 2002). אנשים עם ALS יראו שכיחות גבוהה של קשיי בליעה, ולמעשה עם התקדמות המחלה כל החולים (100%) יראו קשיי בליעה (Kawai et al., 2003). ישנן מחלות נוספות שיכולות לגרום לקשי בליעה, בהן מחלת הנטיגנטון, גליאן ברה, ומייסטניה גרביס.
יש לזכור שבין אם הפרעות הבליעה הן חולפות או קבועות, יש לאבחן אותן ולטפל בהן. מדוע? מכיוון שההשלכות של קיום קשיי בליעה הינן משמעותיות.
ההשלכות הן פיזיות, תיפקודיות ורגשיות:
קשיי בליעה יכולים להוביל לדלקת ריאות חוזרת ונשנית, לאשפוזים חוזרים, לתת-תזונה והתייבשות, לירידה במשקל, ולהשפעה כללית על התפקוד. בנוסף, קשיי בליעה יכולים לפגוע באיכות החיים, למשל בשל הפחתה בהשתתפות באירועים חברתיים, ויכולים להוביל לחרדה ולדיכאון.